שנה שעברה הרבה אנשים נכוו מהמיונים. הובטח להם אימונים מקצועיים ובמקום זה היו צריכים לכופף קרני שור ולנצח בהורדות ידיים מכשיר ממשחקיית וידיאו בשנות ה-80, לבצע ג'ימקאנה שלא היה אלא סלאלום פשוט שלא איפשר להבין דרכו כלום, לבצע סלאלום עם קארטינג שרק להם ולאללה התשובות, ולנווט מכונית שבולמת בעצמה באיזה סימולטור פשוט ומגוחך.
אנשים ביקשו כספם חזרה. אפילו חשבו לבצע תביעה המונית.
השנה הגיעו למיונים כעשירית, אולי מעט יותר, ממה שהגיעו בשנה שעברה. הסיבה פשוטה – חוסר אמון במארגנים. הפעם כבר לא זעקו הכותרות שהולכים למצוא את נהג המרוצים של ישראל. זאת אומרת, היו כותרות, אך מועטות יחסית.
בשנה הקודמת דווקא האירוע המרכזי כונה בפני כל כ"קרפיונים באקווריום", הפורמולה רנו, כוכבות הסופ"ש המוטורי הזה פשוט אכזבו. היו אטיות יחסית על מסלול מסוג זה, לא הורשה להם לעקוף מלבד בכמה מקומות ספציפיים למען לא יסכנו את הכלים, ולמי איכפת מה ההגדרה הנכונה של מרוץ. כאן מעניין השואו, ולעזאזל הקהל ששילם.
עוד במוטוקאר: המכונית המהירה בישראל
השנה, עם ישראל כבר לא זרם בהמוניו. אפשר להבין אותו. בשנה הקודמת הוא לא קיבל מרוץ אמיתי, הוא קיבל הצגה. הוא התנחם בקטגורית הקארטינג שנלחמו כמו אריות האחד בשני, עם עקיפות מטורפות על גבול ההתאבדות, וכך היה גם במקצה הסופר-מוטו של חברינו תורמי האיברים.
צילום: נתי אטיאס
כך היה גם הפעם. המרוץ העיקרי בו התחרו מכוניות הפורמולה רנו היו ללא התעניינות הקהל. רק חיכו שזה ייגמר ויחלו המרוצים האחרים. האמיתיים. חלקם אפילו לא יכלו להסתיר את הנאתם ממכונית הפורמולה שאיבדה אחיזתה והתרסקה. לעומת זאת, כאשר היו תקלות לחלק ממשתתפי תחרות הדראג, או האופנועים, הקהל פשוט ריחם עליהם וקיווה שזה לא רציני ובר תיקון. הקהל לא מטומטם, הוא אוהב ספורט מוטורי ואפילו הסכים לרדת עד אילת בשביל זה, אבל הוא לא טיפש כמו שאולי נראה כך למארגנים.
הפעם התווספו קטגוריות נוספות שלא היו בשנה שעברה. ג'ימקאנה, דראג, דריפטינג (כתחרות ולא כשואו) והטורינג קאר. בג'ימקאנה יש לסיים את תוואי המסלול כמה שיותר מהר מבלי לגעת בקונוסים, בדראג אלו אינם גברים שרצים בעקבים, אלא תחרות תאוצת מכוניות מעמידה ל-400 מטר, הדריפטינג זוהי תחרות החלקה בה נמדדת זווית המכונית, השואו, הטכניקה וגם המהירות, ואילו הטורינג קאר אלו מכוניות סאלון שמתחרות ביניהן על מיקום.
עוד במוטוקאר: מרוץ הדראג החוקי הראשון בארץ הקודש
הג'ימקאנה הייתה מהירה מדי ולא מעניינת. הקארטינג ומרוצי האופנועים סיפקו את התמורה. הטורינג קאר היו למעשה מכוניות ראלי שהחליפו לצמיגי כביש. זה כמו לקרוא למכוניות הפורמולה רנו כפורמולה 1, ולמכוניות הדראג כ"פאני קאר" משתתפות מרוצי הדראג מהקטגוריות הבכירות עם כ-4,000 סוסים. ההגדרה פשוט מגוחכת, גם חלק מהמכוניות שהתחרו שם, שלא השכילו להחליף בולמים וקפיצים ונמרחו על המסלול שלא מיועד להן. חלקם האחר, כמו קובי כהן, והחבר'ה הוותיקים יותר – מישל גדג' וניר בן ארי, הביאו תחרות שריתקה את הצופים. ואז הגענו למרוצי הדראג.
משתתפי מרוץ הדראג הרגישו כאילו עושים להם טובה באירוע הזה. ביום האימונים הם החלו לעלות על המסלול רק אחרי החשיכה... אך עם זאת, לפתע הקהל שכמעט ולא היה קיים פשוט הגיע ליציע ומילא אותו. נותן למתחרים כוח להמשיך. מרגש את מארגני הדראג - מיקי והדס מקרוס-קאנטרי, שופטיו ואף את המתחרים. כולם רועדים מהתרגשות וכך גם כותב שורות אלו. כאילו גרמו להם להוכיח משהו למארגנים. הם הרגישו שלא סופרים אותם, ועם זאת, הקהל הגדול הגיע רק בשבילם.
במרוץ הדראג גילינו שאין מספיק מסלול. התחרות הייתה רק על 200 מטרים, שכן לא היה מספיק אספלט. מילא זה, לאחר קו חציית ה-200 מטרים היה צורך בבלימת חירום. אם לא, היית מסיים על החצץ הנמצא אחרי פיסת האספלט האחרונה. לא מעט פעמים המתחרים מצאו עצמם ממשיכים לבלום באזור זה, מעלים דאגה אצל הצופים, ממחישים לנו תכנון גרוע מהו. ועוד לא דיברנו על הקפיצה באמצע המסלול עקב סלילה לא ישרה.
עוד במוטוקאר: פראיירים לא מתים
ביום שבת, לאחר מרוץ הדראג שהיה בשעה שמונה בבוקר והמשיך עד לשעה עשר לערך, הקהל כמעט והתרוקן. הוא קיבל את שרצה, והלך. ככה זה, אפילו באולימפיאדה האירוע הכי נחשב הינו ריצת המאה מטר. כולם רוצים לדעת מי הכי מהיר.
אנו במערכת, כבר מחכים למרוץ הדראג הבא, שיהיה בסוף מרץ במנחת מצדה. נהיה שם ונסקר אותו. כי אצלנו מרוץ הדראג אינו מוקצה – ויסלחו לנו המתחסדים.
תודתנו למשתתפי התחרויות על הסופ"ש המהנה הזה: לרוכבי האופנועים, לנהגי ה"טורינג", לחבר'ה מהג'ימקאנה, ללוחמים הצעירים מהקארטינג ולחבר'ה מהדראג ששברו לא מעט חלקים יקרים כהקרבה למען התוצאה. אנו מודים לכל מי שהגיע להתחרות באמת. כי ללא תחרות, זהו אינו ספורט.
